“חוכמה משולחן המטבח, סיפורים שמרפאים” של ד”ר רחל נעמי רמן הוא אוסף של סיפורים מקסימים ומלמדים: על החיים, על כוח החיים, ריפוי, שיפוט, חירות, פתיחת הלב, דבקות בחיים ועזרה לאחרים. כל אדם הוא סיפור, אומרת רמן, וכל אחד מן הסיפורים האלה עזר לי לחיות.
ד”ר רמן, פרופסור לרפואה, מטפלת ומי שסובלת בעצמה כל חייה ממחלה כרונית קשה, מחלת קרוהן, מסבירה שהישיבה סביב השולחן וההאזנה לסיפורים היא דרך להעביר את החוכמה מאחד לשני. רמן מספרת את הסיפורים מנקודות מבט מגוונות: של חולה, של רופאה מיומנת, של יועצת ושל מי שליקטה עשרות רבות של סיפורים מחולים סופניים שבאו אליה. רמן מספרת שהופתעה מכך שאנשים שסובלים מאותה מחלה מספרים סיפורים כל כך שונים ולמדה שהסיפורים שלהם הרבה יותר חשובים מתהליך המחלה. רמן ממליצה לנו לפתוח את העיניים ואת הלב באופן תמידי, ולשוב ולהאזין זה לזה, גם כדרך של ריפוי.
הנה כמה תובנות שרכשתי מהקריאה בספר:
השיפוט, שלנו או של אחרים, מקצר את חיינו ביתר תדירות מן המחלות. לרוע המזל, השיפוט הוא נחלת הכלל. נדיר למצוא אדם שאוהב את עצמו או אחרים בשלמותם.
ילדים לומדים בשלב מוקדם שאוהבים אותם בזכות מה שהם עושים ולא בזכות מי שהם. בעיני ההורה הפרפקציוניסט, מה שאתה עושה לעולם אינו טוב כמו מה שיכולת לעשות אילו השתדלת קצת יותר. חייהם של ילדים כאלה עלולים להפוך למאבק מתמיד כדי לזכות באהבה.
כל אהבה היא אהבה ללא תנאי, אהבה שאינה תלויה בדבר. כל היתר הוא רק אישור.
הצורה שבה אנחנו מתמודדים עם אובדן מעצבת את יכולתנו להיות נוכחים בחיים יותר מכל דבר אחר. הצורה שבה אנחנו מגנים על עצמנו מפני אובדן עשויה להיות הצורה שבה אנחנו מתרחקים מן החיים.
“נשיקה במקום הכואב” לא עוזרת נגד הכאב, אבל היא עוזרת נגד הבדידות שאנו מרגישים כשהכאבים בלתי נסבלים.
אנחנו מתייגים את החיים כל הזמן: “נכון”, “לא נכון”, “הצלחה”, כישלון” וכו’ – כל התיוגים הללו הם מסכות, הם לא כפי שהדברים הם באמת. עפ”י התלמוד, איננו רואים את הדברים כפי שהם, אלא כפי שאנחנו. האמונה כמוה כמשקפיים. אחד הרגעים הגדולים בחיים הוא הרגע שבו אנחנו מכירים בקיומם של המשקפיים. אז אנחנו קרובים לחופש.
כולנו על פני האדמה למטרה אחת ויחידה: להחכים, ללמוד ולאהוב.
בלבה של כל אינטימיות אמיתית ישנה פגיעות מסוימת. קשה לתת אמון במישהו ולחשוף את הפגיעות שלך אם אינך יכול לראות בו פגיעות דומה ולדעת שלא ישפוט אותך. דווקא חוסר השלמות שלנו הוא שמושך אחרים ומקרב אותם אלינו.
הדרך הבסיסית והחזקה ביותר לתקשר עם הזולת היא דרך הקשב. פשוט להקשיב. כשאנשים מדברים, אין צורך לעשות דבר, אלא רק לקבל אותם. לקלוט אותם.
ההקשבה היא כלי הריפוי העתיק ביותר ואולי גם החזק ביותר. פעמים רבות בעזרת איכות ההקשבה שלנו, ולא בעזרת חוכמתנו או המילים שלנו, אנחנו מסוגלים לחולל את השינויים העמוקים ביותר באנשים הסובבים אותנו. ההקשבה שלנו יוצרת מקלט לחלקים חסרי הבית אצל הזולת, לכל מה שנשאר דחוי, בלתי אהוב ולא מוערך על ידם וע”י זולתם, לכל מה שחבוי ונסתר.
הרבה דברים בחיים אי אפשר להסביר, אפשר רק להיות עד לקיומם.
ייתכן שהחוכמה אינה אלא המתנה, והריפוי הוא עניין של זמן, וכל דבר שאי פעם קיבלת נשאר שלך לעד.
באחד מהסיפורים היפים בספר מתארת רמן את מקס, אדם בן שישים ושלוש שכל חייו הרבה להסתכן ועסק בהרס עצמי, ומגיע אליה כי הוא חולה בסרטן. כל חייו עישן, שתה, נהג מהר, התחתן ארבע פעמים ופעמיים הפסיד את כל כספו. רמן, שמצליחה לחדור לנימי נפשו, מזהה את המאבק הבלתי פוסק אצלו בין הרצון לחיות לבין הרצון למות ושואלת אותו: “אולי לא הצלחת להרגיש שאתה בסדר מכיוון שאף פעם לא ידעת בדיוק מה אתה צריך לעשות כדי להיות בסדר – לחיות כדי שאמך תהיה מרוצה או למות כדי שאביך יהיה מרוצה?” בסופו של דבר הוא בוחר בחיים.