“דרך האהבה” של דון מיגל רואיז הוא ספר קסום, שמתאר מה קרה לנו מאז שנולדנו, איך “התקלקלנו” ואיך אנחנו יכולים לחזור דרך האהבהולחיות חיים שמבוססים על אהבה ולא על פחד.
המוח האנושי, לפי רואיז, חולה במחלה הנקראת פחד, שמתגשמת בכעס, שנאה, עצבות, קנאה וצביעות. התוצאה של המחלה היא כל הרגשות שגורמים סבל לבני האדם.
אבל המחלה הזאת איננה קיימת כשאנו נולדים. תינוקות משחקים וצוחקים כל הזמן, חיים את הרגע, אינם מתביישים בעבר ומודאגים לגבי העתיד. הם מביעים את מה שהם חשים ואינם פוחדים לאהוב.
בגיל 3-4 מופיעים הפצעים הרגשיים הראשונים, ע”י ביות, כמו אילוף של חיה, באמצעות פרס ועונש. כך נולד הצורך של הילד להיות מקובל, בעוד שלפני כן כל מה שהוא רצה היה לשחק ולחיות בהווה. הפחד שמא לא נקבל את הפרס נעשה לפחד מפני דחייה, וכך אנו לומדים ליצור תדמית שאנחנו משהו אחר מכפי שאנחנו באמת, כדי למצוא חן בעיני כל הסביבה שלנו. כך גם ביחסים בין גבר לאשה, שפעמים רבות מבוססים על פחד, על שקרים, ולא על האמת. בגלל כל התדמיות הללו שאנחנו מנסים להקרין, אנחנו סובלים. בהמשך מתאר רואיז שעל מנת שנקבל חזרה את האהבה שאבדה, אנחנו כל הזמן מנסים לרצות את כולם.
רואיז מראה שמרבית הקשרים בין אהובים דומים לקשרים בין מתמכר לסם לבין הסוחר המספק לו את הסם: זה שיש לו צורך גדול יותר באהבה הוא כמו המתמכר לסם, ולהפך. זה שיש לו צורך מועט הוא זה ששולט בכל הקשר. המתמכר לסמים / אהבה חי בפחד מתמיד שמא לא יוכל לקבל את מה שהוא רוצה וחושב “מה אעשה אם היא תעזוב אותי.” זה הופך אותו לרכושני מאד. וכך, במקום לאהוב הם מקיימים מלחמת שליטה. הרגשות השליליים עולים שוב ושוב, בני הזוג פוגעים זה בזה עד שהם חדלים לאהוב.
רואיז מסביר שבכל קשר בין בני אדם כל אחד חולם את החלום הפרטי שלו, ולעולם לא נהיה מה שאדם אחר רוצה שנהיה. החלומות עשויים מרגשות, בעיקר שתיים: 95% פחד ו-5% אהבה. והוא משרטט את הנתיבים השונים: בנתיב הפחד אנחנו עושים הכל מפני שאנחנו “חייבים”, בנתיב האהבה אין שום התחייבות, אנחנו עושים את מה שאנחנו רוצים. נתיב הפחד הוא מלא ציפיות, פגיעות והאשמת אחרים על כך שלא עמדו בציפיות שלנו. בנתיב האהבה אין לנו ציפיות, לכן כמעט שום דבר לא פוגע בנו כשאנחנו אוהבים. הפחד, לעומת האהבה, הוא אנוכי. הוא עוסק רק בי – בעצמי. הפחד מלא תנאים, האהבה היא בלתי תלויה.
רואיז טוען שאנחנו לא יכולים לשנות את הזולת, כל זולת. למה אנחנו אוהבים את הכלב שלנו אהבה שאינה תלויה בדבר ולא את האנשים סביבנו? כי את הכלב אנחנו לא מנסים לשנות…
ברגע שנקבל את עצמנו כפי שאנחנו, נוכל לקבל את בן הזוג שלנו. יש לו הזכות, בדיוק כמונו, להיות חופשי ולעשות את מה שהוא חושב, מרגיש ורוצה.
אם נרפא את עצמנו, גורס רואיז, נוכל להיות מאושרים ונוכל לקיים קשר שאין בו פחד, שאינו מתבסס על צורך. זה יקרה רק כשהאהבה שלנו לעצמנו תהיה חזקה מאד. פעמים רבות האהבה הזאת קיימת עמוק עמוק בלבנו, אבל אנחנו לא רואים אותה וזקוקים לה ממקור חיצוני, שיגיד לנו מה לעשות, איך להתלבש, איך להתנהג ומה להאמין. אם אתם לא מחבבים את עצמכם, הוא אומר, לא חשוב לאן תלכו, תמיד תהיו שם. כדי להימנע מלהיות עם עצמכם, אתם צורכים משהו שיקהה אתכם ויסיח את דעתכם מעצמכם: אלכוהול, סמים, אכילה מופרזת.
כדי לרפא את עצמנו ולפסוע בנתיב האהבה ולא בנתיב הפחד, אנחנו צריכים להשתמש באמת, כפי שכתב מורה רוחני: “וידעתם את האמת, והיא תשחרר אתכם.” כדי להבחין באמת, מסביר רואיז, אסור להאמין לאיש. לא לעצמנו, לא לאף אחד אחר, כי כולם משקרים. וכשאנחנו מוכנים לראות את האמת, אנחנו חושפים את השקרים, פותחים את הפצעים וצריכים לנקות את עצמנו מכל הרעלים. איך? ע”י מחילה. לסלוח לכל מי שאי פעם פגע בנו. לאו דווקא בגלל שהם ראויים למחילה, אלא בגלל שלא כדאי לנו לסבול כל פעם שאנחנו נזכרים בזה. מחילה היא מעשה של אהבה עצמית. אם נסלח לכולם, נסים יתחילו להתחולל בחיים שלנו.
אהבה היא התרופה שמאיצה את תהליך ההחלמה. אין שום תרופה אחרת חוץ מאשר אהבה בלא-תנאי. אהבו את עצמכם ואת כל הזולת ללא תנאי.
שלוש נקודות פשוטות יש להחלמה: האמת, המחילה ואהבה עצמית. אם כולם יממשו שת שלושת הנקודות הללו, יהיה כאן “גן עדן עלי אדמות” כפי שכינה ישו, “נירוונה” כפי שכינה בודהא ו”הארץ המובטחת” כפי שכינה משה.
לסיכום, רואיז כותב שבעזרת אהבה עצמית ללא תנאי נוכל להתמיר את הפחד לאהבה ואת הסבל לאושר, ואז, כמו השמש, נקרין אור ונעניק אהבה כל הזמן ללא תנאי. כשנאהב את עצמנו עד כדי כך, לא נפחד עוד להתמודד עם שום דבר, לא נפחד להיכשל, לא נצטרך את הזולת שיגיד לנו שום דבר על עצמנו.