פמה צ’ודרון, נזירה בודהיסטית העומדת בראש מנזר טיבטי בקנדה, כותבת בספרה “כשהדברים מתפרקים” על נקודות המשבר  כשהדברים מתפרקיםוהשינויים בחיים. לפי צ’ודרון, הרגעים הקשים בחיים הם הזדמנות מיוחדת במינה לחוות בצורה עמוקה את ארעיות החיים, להרחיב את המנעד שלהם ולפתוח במסע רוחני. מהנקודות הללו, הרגעים בהם נשמטת הקרקע תחת רגלינו מרוב פחד וכאב, אנו יכולים להפיק חיים מלאים יותר ולגעת בנצח.
כשהדברים מתפרקים, אומרת צ’ודרון, ואנחנו על סף משהו שאיננו יודעים מהו, המבחן לכל אחד מאיתנו הוא היכולת להישאר על הגדה הזאת ולא לנסות להיאחז במוכר. כלומר, להרפות מכל אחיזה אפשרית.
החיים מלאי סבל, אומרת צ’ודרון, והמחשבה שנוכל למצוא עונג מתמיד ולהימנע מכאב היא הסמסרה עפ”י הבודהיזם. החיים הם מורה טוב וחבר טוב. הכל משתנה כל הזמן, הכל ארעי, ופשוט צריך להכיר בכך.
צ’ודרון אומרת שרגשות כמו אכזבה, בושה, רוגז, כעס, קנאה ופחד הם רגעים בהירים מאד המלמדים אותנו איפה אנחנו מסתירים משהו, איפה אנחנו תקועים. רגע כזה, שנמצא איתנו תמיד, הוא רגע מושלם והוא מורה מושלם, אם רק נרצה ללמוד ממנו. אבל אנחנו רק שונאים את המקומות הללו ובורחים מהם. כך נולדות כל ההתמכרויות, שמטרתן להקל על הכאב. הבחירה, אם לחוות את מה שקורה לנו כמכשול ואויב או כמורה וידיד, תלויה לחלוטין בתפישת המציאות שלנו.
היא ממליצה על מדיטציה, שתרגול יומי שלה מאפשר לנו להתיידד עם הפחדים והתקוות שלנו שוב ושוב. כל המחשבות עולות, אבל במקום לדכא אותן אנחנו מכירים בקיומן ומרפים מהן. לאט לאט, בהדרגה, אנחנו מפסיקים להיאבק במחשבות ונרגעים.
צ’ודרון מתארת הרבה את הפחד. לכל אדם יש פחדים. הם באים במסווים רבים: בושה, קנאה, נטישה, זעם. הם כל דבר שמסב לנו אי-נוחות כזאת, הגורמת לנו לברוח ללא הרף. הדרך להמיס את ההתנגדויות והפחדים הללו היא לפגוש אותם פנים אל פנים, וייתכן שאז הם יסתיימו.
השורש של כל החרדות והתסכולים שלנו, טוענת צ’ודרון, הוא בפחד שלנו מהמוות. כל יום אנחנו חווים מיתות קטנות: אכזבה מדברים שלא מסתדרים, נשיפת אוויר החוצה, סיום עבודה, סיום קשר. רוב הזמן, הדיפת המוות היא המוטיבציה הגדולה ביותר שלנו. אנחנו רגילים להדוף כל תחושה של בעיה, כל שינוי שאנחנו תופסים שעלול לאיים עלינו. אבל, בכל מקרה, הכל משתנה כל הזמן. לחיות באופן מלא, טוענת צ’ודרון, להיזרק כל פעם מהקן, להיות תמיד בשטח הפקר, לחוות כל רגע כחדש ורענן לגמרי, זה להיות מוכן למות שוב ושוב. להרפות.
צ’ודרון עושה הבחנה בין המציאות האובייקטיבית לבין הפרשנות שלנו לגבי מה שקורה בה. היא מציעה שבמקום לפעול עפ”י הדפוסים וההרגלים המוכרים שלנו, נתחיל לשים לב, למשל, איך אנחנו מגיבים כשמישהו משבח אותנו, מאשים אותנו, כשאנחנו מרוויחים משהו, כשכואב לנו. ככל שנהיה מודעים יותר לאופן התגובה שלנו, כך יהיה לנו הרבה יותר קל. כשנכיר את הכאב שלנו, נוכל להפסיק לברוח בלי סוף, ולחילופין כשנכיר את העונג שלנו, נוכל להפסיק להיאחז בו בלי סוף.
צ’ודרון מתארת שבבודהיזם קיימות שלוש אמיתות או סימנים לקיום שלנו: ארעיות, שהיא מהותו של כל דבר, כגון חילופי העונות, יום ולילה, לידה ומוות. סבל, שמבוסס ברובו על פחד מארעיות, למרות שכל דבר שמסתיים הוא גם התחלה של משהו אחר. והיעדר אגו, שהוא לא אובדן אלא רווח.

 

הסיבה שאנחנו כאן בעולם, לפי צ’ודרון, היא כדי ללמוד את עצמנו. את כל החוכמה על הדרכים שבהן אנחנו גורמים לעצמנו סבל אפשר למצוא רק בחוויה שלנו עצמנו. באמצעות הסתכלות ישירה אל תוך הלב שלנו נוכל לראות את הדברים כפי שהם באמת. מקור החוכמה הוא כל מה שעומד לקרות לנו היום, כל מה שקורה לנו ממש ברגע זה.