אריק ויינר, כתב רדיו, יצא למסע עולמי כדי לגלות מה גורם לאנשים להיות מאושרים או אומללים. הוא שהה בעשר ארצות, שוחח עם הגיאוגרפיה של האושרתושביהן וקרא מחקרים רבים, ומצא שרובן מאושרות.
הפילוסופים הקדמונים הרבו לעסוק באושר, והיו להם דעות רבות על מה הם חיים טובים, אך לא היה זה מדע. בתחילת מסעו פוגש ויינר בהולנד את פרופסור רוט וינהובן העוסק במחקרי אושר. המחקרים מראים שאנשים מוחצנים מאושרים יותר מאנשים מופנמים, אופטימיסטים יותר מפסימיסטים, נשואים יותר מרווקים, דתיים יותר מחילונים, משכילים יותר מחסרי השכלה, עשירים יותר מעניים, ועוד ועוד. אנשים מרגישים הכי פחות מאושרים בזמן הנסיעה היום יומית לעבודה.
ההולנדים נמצאים באופן קבוע בדירוג גבוה בסולם האושר. הם סובלים הכל, פותחים זרועותיהם למהגרים, ואנשים סובלניים לפי המחקרים נוטים להיות מאושרים. הסובלנות מתבטאת בחקיקה מתקדמת לגבי סמים, זנות ורכיבה על אופניים.
גם שוויץ ממוקמת בפסגת פירמידת האושר. שוויץ היא יעילה ודייקנית, עשירה, אחוז האבטלה שואף לאפס, האוויר נקי ויש בה דמוקרטיה ישירה, בה מצביעים 6-7 פעמים בשנה. השוויצרים עושים הכל שלא יקנאו בהם ולכן לא מדברים על כסף. הגישה השוויצרית הפוכה מהאמריקאית: אם יש לך את זה, הסתר את זה. בשוויץ יש המון אמון, ואמון קשור לאושר.
בהוטן היא מדינה מבודדת בהרי ההימלאיה, בין הודו לסין. שיעור הפשיעה נמוך, ההרגשה הכללית היא שאין פחד. היא המדינה הראשונה בעולם שהעישון אסור. המדינה מספקת שירותי בריאות וחינוך חינם לכל אזרחיה. והם גם מאמינים בבודהיזם. פלא שהם מאושרים? בבהוטן יש פרויקט “האושר הלאומי הגולמי”, כי האושר הוא משימה שיתופית אין כל משמעות לאושר אישי.
בקטאר, שמבחינות רבות היא המדינה העשירה בעולם כתוצאה ממרבצי הגז והנפט שלה, מנסה המחבר לבדוק האם העושר מביא אושר. התשובה חלקית. לקטארים אין תחושת בית וההיסטוריה שלהם לא מתועדת. החום הבלתי נסבל של המדבר גורם להם להיות זעפנים וגסי רוח.
איסלנד, שפירושה ארץ הקרח, היא קרה וחשוכה, ולמרות זאת היא מן המקומות המאושרים בעולם. באיסלנד יש המון יצירתיות, שקשור לאושר, ואמנים וסופרים רבים יותר לנפש מכל אומה אחרת. באיסלנד יש שיתוף פעולה במקום קנאה, שהיא החטא הרעיל ביותר מבין שבעת החטאים של הנצרות, והכישלון אינו קלון – אנשים יכולים כל הזמן להיכשל.
מולדובה עפ”י הסקרים היא המדינה הכי פחות מאושרת עלי אדמות. יש לכך כנראה סיבות רבות: התפרקות ברה”מ שהותירה אותם חסרי להט לאומי, אמונה ותרבות משלהם, עוני גמור וחוסר אמון טוטלי בכל דבר. זוהי מדינה עם המון בעיות כשאף אחד לא מוכן לקחת אחריות. המולדובים אומללים כי הם חסרי אונים ולא יכולים לשנות את המציאות שלהם.
בתאילנד, עפ”י המחבר, אנשים מאושרים כי הם מתייחסים לחיים בקלות. כמאמינים בבודהיזם, הם חושבים שאין להם שליטה על הגורל שלהם ומשוחררים ע”י כך מהחיים שאותם אנו תופסים כמכבידים.
בבריטניה, המאושרים הם מעטים ומעוררי חשד. התרבות הבריטית מחבלת באושר, והביטוי המובהק ביותר לכך הוא היעדר המגע הגופני והרשמיות היתרה.
הודו, המדורגת בקצה הנמוך של מדרג האושר, היא יותר מהכל בלתי צפויה, וזו הסיבה העיקרית לכך שתיירים חוזרים אליה שוב ושוב. עני בהודו יותר מאושר מעני במערב, כי הוא סבור שזה לא קשור אליו, אלא לגורל או לקרמה שלו.
ארה”ב מדורגת רק במקום ה-23 באושר הלאומי והיא פחות מאושרת מכפי שהיא עשירה. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות היא כך בתיאוריה, וכשהיא לא, היא גורמת סבל, בלבול ואכזבה. משך זמן הנסיעה של האמריקאים למקום העבודה הוא יותר מאשר כל עם אחר בעולם, ונמצא שזה מזיק לאושר ולבריאות.
המחבר מסכם שכנראה יש יותר מנתיב אחד אל האושר, “כל הארצות האומללות דומות, המאושרות, מאושרות לפי דרכן,” אומר ויינר בפרפראזה על טולסטוי. ומכל המקומות שהוא ביקר, מכל האנשים שפגש, הוא נזכר בעיקר במלומד מבהוטן שאמר לו: “אין דבר כזה אושר אישי, אושר הוא מאה אחוז יחסים.”