“ברכות סבי של ד”ר רחל נעמי רמן הוא ספרה השני. הוא בנוי, כמו ספרה הראשון “חוכמה משולחן המטבח”, מאוסף גדול של סיפורי  ברכות סבימקרים שבהם נפגשה רמן במהלך השנים שבהם היא עובדת כרופאה המטפלת בחולי סרטן במצב סופני ובבני משפחה של אנשים שנפטרו לאחר מחלות ממושכות. עיקר המבט שלה מופנה אל הדרכים המופלאות שבהן אנשים חולים מצליחים להשתחרר מדעות שכבלו אותם כל חייהם ומנעו מהם ללכת עם ליבם. היא מביאה סיפורים שמדגישים את הדרכים בהן ניתן לברך את החיים ולהתברך על ידם, ומראה שיש דרך אמפטית ומשתתפת שמאפשרת למי שמלווה את החולה להיות שם בשבילו, ולאפשר לו לחיות את שארית חייו באופן שנותן משמעות גם לחייו וגם למותו.
הנה כמה תובנות שרכשתי במהלך קריאת הספר הנוגע הזה:
אנו יכולים לברך אחרים רק כאשר אנו חשים מבורכים בעצמנו. לברך את החיים פירושו ללמוד לשבח אותם ולא לתקן אותם, לקדם דברים ללא שיפוטיות וכעס.
לעתים אנשים לומדים להכיר את עצמם בפעם הראשונה כאשר הם חולים במחלה קשה. לא רק מי הם באמת, אלא גם מה חשוב להם.
כל אובדן גדול מחייב בחירה מחודשת בחיים. לשם כך אנו זקוקים לאבל. כאב שלא עובד דיו בזמן האבל, יעמוד תמיד בינינו לבין החיים. כשאנחנו לא מתאבלים, חלק מאיתנו נתקע בעבר, כמו אשת לוט שהביטה לאחור והפכה לנציב מלח.
חולה מספר על תובנה עמוקה שלו: “ברגע שהתעוררתי מהניתוח, ידעתי שעד היום חייתי חיים של מישהו אחר.”
יש סבל שאי אפשר לרפא. כל שאפשר לעשות הוא להיות עדים לו, כדי שהסובל לא יהיה לבד.
“מסע תגליות אינו החיפוש אחר נופים חדשים, אלא ההסתכלות בעיניים חדשות.” (מרסל פרוסט).
יש שלוש שאלות שכדאי לשאול ולכתוב כל ערב: מה הפתיע אותי היום? מה נגע ללבי היום? מה השפיע עלי היום? רופא אונקולוג התחיל לשאול את עצמו את השאלות הללו וגילה בהדרגה שהוא מתעניין יותר ויותר בחולים שלו ושסוף סוף הוא מקשיב ללבם.
אי אפשר להימלט מהסבל, הוא חלק מהחיים. להסתתר ממנו פירושו לסבול לבד ולפחד יותר. אם נמנע מסבל, נרחיק עצמנו מהחיים.
תהליך הפיכת הכאב לתבונה: אנו חווים את הכל, ולאט לאט מרפים מהדברים: מהכעס, האשמה, תחושת אי הצדק ולבסוף אפילו מהכאב עצמו.
חולת סרטן גילתה דרך מחלתה אמת בסיסית: יש שני סוגי אנשים בעולם – אלה שחיים ואלה שמפחדים.
מתח נפשי עצום נגרם כאשר יש מרחק בין הערכים האמיתיים שלנו לבין דרך חיינו. זה מסביר אולי מדוע אנשים הנמצאים במצוקה הגדולה ביותר – מחלה חשוכת מרפא – יותר שמחים ופחות לחוצים. כי למרות הסבל, אולי בפעם הראשונה בחייהם הם מוצאים את המשמעות החשובה להם ביותר ואת האומץ לחיות על פיה. פעמים רבות אנשים מקבלים אומץ רק לאחר רדת החשכה.
רמן מביאה סיפור על נדיבות, שנדמה לי שכולנו יכולים ללמוד ממנו. מסופר על הרמב”ם שבכתביו תיאר 8 רמות של צדקה או נתינה לזולת, בסיפור על אדם שנותן מעיל לאדם עני בקור שמבקש עזרה. ברמה הכי בסיסית של נדיבות הוא קונה לו מעיל בנוכחות אחרים ומצפה לתודה. ברמה הבאה הוא עושה כנ”ל רק בלי לחכות לתודה. ברמה 6 אותו הדבר מבלי לחכות לבקשת העזרה של העני. רמה 5 היא מתן בסתר, לתת בטרם נתבקשת. ברמה 4 האדם נותן את מעילו שלו ולא מעיל שקנה. ברמה 3 המקבל מכיר את הנותן, אך הנותן אינו מכיר את המקבל. ברמה 2 כנ”ל, אך הפוך: הנותן מכיר את המקבל, אך המקבל לא מכיר את הנותן. ברמה הראשונה, הטהורה ביותר, הוא נותן את מעילו בעילום שם, כך שהמקבל והנותן אינם מכירים איש את רעהו. זוהי הנתינה העמוקה ביותר, כמו שפרחים מדיפים את נינוחם.