“ימי שלישי עם מורי”, של מיץ’ אלבום, מספר על מיץ’ אלבום, בעל טור ספורט פופולרי בדטרויט, ומנחה תוכניות טלוויזיה ורדיו, המבלה את ימיו בנסיעות ברחבי ארצות הברית. ערב אחד, בעודו צופה בטלוויזיה, מבחין אלבום במרצה האהוב עליו מהאוניברסיטה, מורי שוורץ, שאותו לא ראה מזה שנים, ומחליט לבקרו. מורי חולה במחלת “לו-גריג”, ניוון שרירים, ומחליט להפוך את המוות שלו לפרויקט אחרון, לנקודה המרכזית של חייו, על מנת להביא תועלת לאחרים שימותו גם הם. הוא מחליט לחיות את שארית חייו כמו שהוא רוצה: בכבוד, באומץ, בהומור ובקור רוח.
כבר בפגישתם הראשונה שואל מורי את מיץ’ שאלות על החיים ומשמעותם: “האם אתה מעניק לקהילה שלך?”, “האם אתה חי בשלום עם עצמך?” ועוד שאלות שמצריכות את מיץ’ להרהר בחייו. הוא רואה שהוא לא מרוצה.
מורי מראה לו את השקפתו: המון אנשים מסתובבים עם חיים חסרי משמעות, משום שהם רודפים אחרי הדברים הלא נכונים. אם אתה רוצה להכניס משמעות לחייך, תקדיש את עצמך לאהבת אחרים ולמשהו שנותן לך מטרה ומשמעות. הדבר החשוב ביותר בחיים הוא ללמוד כיצד לתת אהבה וכיצד לאפשר לה להיכנס. “האהבה היא הפעולה ההגיונית היחידה.”
הביקור החד-פעמי הופך לביקור שבועי ואלבום לומד ממיץ’ על משמעות החיים. מערכת היחסים שנרקמת בין השניים מאלצת את אלבום להתמודד עם עובדות אותן הדחיק וגורמת לו לשנות את אופן חשיבתו ואת אורח חייו.
הספר מלא בהערות מחכימות ומאירות עיניים, הנה כמה מהן:
מורי מסבר למיץ’ שהתרבות אינה מעודדת אותנו לחשוב על משמעות החיים עד שאנחנו עומדים למות. אנחנו שקועים מדי בדברים אנוכיים: קריירה, משפחה, כסף ועוד, ולכן לא אימצנו לעצמנו את ההרגל לעמוד מן הצד ולהתבונן בחיינו ולשאול “זה הכל?”, “האם זה כל מה שאני רוצה?” מורי מבקש ממיץ’ להרכיב את רשימת הדברים שמטרידים את הדור שלו, והוא מציין בפניו מוות, פחד, הזדקנות, תאוות בצע, נישואים, משפחה, חברה וחיים בעלי משמעות. מורי ממליץ לו לקחת דוגמה מהבודהיסטים, לדמיין שהיום הוא יומו האחרון ולשאול את עצמו האם הוא האדם שהוא רוצה להיות.
מורי מצטט למיץ’ את המשורר אודן, שכתב: “אהבו זה את זה, אחרת תיעלמו,” ומוסיף שללא אהבה, כולנו ציפורים עם כנפיים שבורות.

בפגישה נוספת שלהם, כשמצבו של מורי ממשיך להידרדר, הוא ממליץ למיץ’ לחוות במלואן את רגשות הפחד, הצער, הכאב והאהבה ולראות שכל הרגשות חולפים, הם זמניים. הבודהיזם, הוא מספר לו, מזמין אותנו להשתחרר מהאחיזות הללו. הוא אומר למיץ’: “פתחו את הברז, תנו לרגשות להישטף. זה לא יפגע בכם. רק יעזור.” במפגש הבא ביניהם הוא מראה לו שכל תרבות ה”יותר”, שבה שוטפים לנו את המוח, יותר כסף זה טוב, יותר רכוש זה טוב, גורמת לאנשים להאמין בזה ולאבד את הפרספקטיבה לגבי מה חשוב באמת: אהבה, חום, חברות. ולא התחליפים שלהם. “אהבה”, אומר מורי, “היא הדבר שבזכותו אתה נשאר בחיים גם לאחר שאתה מת.”

מצבו של מורי ממשיך להידרדר, ובמפגש הבא הוא משתף את מיץ’ בהשקפתו שהחיסרון הגדול ביותר שלנו כבני אדם הוא קוצר הראייה שלנו – אנחנו לא רואים מה יכולנו להיות. הוא מוסיף את חשיבות הסליחה בחיים שלנו ואומר: “סלח לעצמך. סלח לאחרים. אל תחכה.” על ערש הדווי אומר מורי שהמוות מפסיק את החיים, אך לא את היחסים. כל עוד אנחנו מסוגלים לאהוב זה את זה, אנחנו יכולים למות מבלי ממש ללכת מכאן, כי כל האהבה שיצרנו עדיין כאן, כל הזיכרונות עודם כאן. אתה ממשיך להיות בלבם של אחרים.